שלומי סנדק פותח במסע ציבורי לשינוי חוקי הסמים:
הוא מוציא לאור חוברת בשם "מריחואנה – תרופת הפלא של המאה ה-21" ומתחיל להחתים על עצומה הקוראת לשינוי חוקי הסמים בישראל.
בועז וכטל
יליד 1958, נשוי ואב לשלושה ילדים. עבור שניים מהם, מנישואיה הראשונים של אשתי, אני אבא חורג. בכלל, אני קצת חורג. כילד בצופים סירבתי להיות מדריך כי לא אהבתי להגיד לאחרים מה לעשות, רק בגלל שיש לי מדים.כבר אז הבנתי שמדים מכל סוג שהוא, לא נותנים לאף אחד את הזכות להחליט מה נכון ומה לא. לא נותנים לאיש את האחריות להחליט מהי אמת אבסולוטית ולא מצדיקים אכיפה של משמעת מנטלית, הפחדות וסנקציות מכח הכח.
מאוחר יותר בצבא, סירבתי להיות קצין מאותה הסיבה, וכמעט נכנסתי לכלא. מכיוון שבישראל מגדירים
את האישיות לפי מה שעשית או לא עשית בצבא, אזי כך, הייתי בקורס טייס (מגמת קרב) במשך חמישה חודשים, בסיירת מטכ"ל (מסלול לוחמים) במשך 8 חודשים, ובקורס חובשים, למרבה הפלא הצלחתי להשתחרר בדרגת רב"ט.
תמיד חלמתי לגור קצת בחו"ל. והטראומה של החודשים במטכ"ל היתה סיבה טובה להחליף אווירה ושפה.הגעתי לבוסטון ב 1980 והשגתי בהצטיינות תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מהיברו דולג'. אחרי שנתיים חזרתי לארץ והתקבלתי לקדם משפטים באוניברסיטת ת"א. כעבר שבוע התחילה מלחמת לבנון. שירתתי במילואים בלבנון בזמן הלימודים, ותוך כדי כך הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות עורך דין. קיבלתי עבודה בתור עוזר נספח יבשה בוושינגטון, והייתי הרב"ט הראשון בנספחות צה"ל ששובץ לתפקיד של סגן אלוף. במקביל עשיתי תואר שני בניהול ושיווק באוניברסיטת מרילנד והרצתי מטעם מחלקת המרצים של השגרירות בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות.
ב 1983 הרצתי במועדון יהודי באוניברסיטה, וכמעט זרקו עליי כסאות כשאמרתי שצריך להקים מדינה פלסטינית. זו היתה הפעם הראשונה שהזהירו אותי בשגרירות.
הפעם השנייה היתה אחרי שהופעתי בוועידה על המזרח התיכון ביחד עם נציג אש"ף. באותן שנים לא היה חוקי להיפגש עם נציגי הפלסטינים והעיתונות היהודית בבוסטון תפסה אותי על חם והלשינה לשגרירות.
בסופו של דבר, במקום שהנספח הצבאי יזרוק אותי, מוניתי לעוזר נציג משרד הביטחון בנושא מלחמת הכוכבים בשנה שבה קיבלה ישראל את החוזה הראשון לייצור מערכת ההגנה "חץ".
יום אחד פגשתי מכור לקוקאין. הוא היה המכור הראשון שפגשתי בחיי. עד אז לא ידעתי כלום על סמים, מלבד העובדה ש-600 אלף אנשים בארה"ב נעצרים על עישון מריחואנה. המכור היה יהודי טוב ומיוסר, שהחליט להתאבד בשלבים בעזרת הקוקאין. הוא גם סיפר לי על איזה צמח מאפריקה, איבוגאין שמו, שהולך להציל אותו ממוות. חשבתי שהוא משוגע, אבל ראיתי אותו שוב אחרי הטיפול וחודשיים של התאוששות, והבנאדם היה לא רק נקי מקוקאין אלא גם מאלכוהול וניקוטין.
ב 1998 עברתי לניו-יורק ולאט לאט התחלתי להכיר את האנשים שגילו שאיבוגאין יכול להיות תרופה להתמכרות לסמים ונסחפתי לעולם האקטיביזם החברתי מתוך תקווה לתפור את אחת הבעיות החברתיות/רפואיות החמורות ביותר: גמילה מסמים קשים.
עזבתי את העבודה הנוחה שהיתה לי בחברה מסחרית מדיסון אבניו, והתחלתי ללוות מכורים לסמים קשים במסעם להולנד, אל החופש מעריצות הסמים הקשים. בגל שהאבוגאין אינו מאושר לשימוש במערב, הטיפולים נעשו במחתרת, בבתי מלון של כוכב אחד ברוטרדם, באמסטרדם, ובבתי המכורים עצמם. לאט לאט שמתי לב שיש הבדל משמעותי בין מצבם של המכורים האמריקאים וההולנדים. הראשונים סבלו מהתנלות משטרה, מבריאות ירודה, ומשיטה שדחפה אותם מתחת לשטיח, ואילו אצל ההולנדים הדברים היו הפוכים.
מהמכורים למדתי שהם הגיעו לסמים הקשים בגלל כל הסיבות שבעולם, אבל לא בגלל עישון קנביס. הבנתי שאת מעשני הקנביס יש להפריד מצרכני וסוחרי הסמים האחרים, לא בגלל
שהקנביס מוביל לסמים האחרים אלא בגלל שמעמדו הלא חוקי של הקנביס גורם לצרכניו להתחכך עם עולם הפשע וחושף אותם לסמים קשים. בשנה וחצי האחרונות שלי בניו-יורק חייתי על מזוודות בין הטיסות להולנד לטיפולים במכורים, גרתי אצל חברים וסבלתי מתפרנות קשה.
ב 1990 התחלתי לעסוק בנושא הבעייתי של המים במזרח התיכון. הייתי חוקר אורח בנושא מים ושתוף פעולה אזורי מטעם "פרידום האוס", הארגון הראשון בעולם לעידוד הדמוקרטיה וזכויות האדם (שהוקם ע"י אלינור רוזוולט). כתבתי מספר רב של פרסומים והרציתי בוועידות בינלאומיות בנושא ייבוא מים לישראל מתורכיה, והשפעתו האפשרית של צעד כזה על תהליך השלום. הרצתי ביחידת המרצים של צה"ל בנושאי מים ואקולוגיה, ובשנים האחרונות עברתי קורס לניהול ניסויים קליניים (ניסויים של תרופות חדשות בבני אדם), מטעם משרד הבריאות הישראלי, וקורס של מנהל התרופות האמריקאי, שנוהל בארץ.
ב 1994 כשהגעתי לארץ, הכרתי את שלומי סנדק, ויחד הקמנו את העמותה לשינוי חוקי הסמים, שניסתה לעשות מה שעלה ירוק עושה היום. ערכנו הפגנות, הופענו בוועידות הכנסת וכו. יכולו להישאר עמותה עוד 2000 שנה ושום דבר לא היה משתנה. אני מאמין שהגיע זמנו של הדור הצעיר. החלטתי לקפוץ למים העכורים, ולהקים מפלגה שתקדם מצע חברתי/רפואי פרוגרסיבי ושתחרוט על דגלה את חופש הפרט.
עזרו לנו לעזור לכולנו להצליח לעצב בישראל מציאות רכה, צודקת וידידותית לאזרחים.
, יליד 1958, נשוי + 3 המתגורר באזור השרון. אשר הקים חמש שנים מאוחר יותר את מפלגת עלה ירוק לאחר שהבין כי הדרך לשינוי חוקי הסמים במדינת ישראל חייבת לעבור דרך הכנסת.
יחד עם בועז ושלומי, על מייסדי המפלגה נמנו גם:
- גבי לוי, אשר הספיק מאז לחזור בתשובה ולהתנתק מהבלי הפוליטיקה
- רפיק, לשעבר תמיר קמחי.
בניגוד לכל המומחים אשר טענו כי למפלגה "חד נושאית" אין סיכוי, מה גם שאין לה ולו שקל אחד בתקציב וגם לא "שמות מוכרים" להתדהרות, התמודדה עלה ירוק לראשונה במערכת הבחירות לכנסת והפתיעה עם למעלה מ 34 אלף קולות כשרים, שהם קצת יותר מאחוז אחד מסך הקולות. במילים אחרות, ישראלי 1 מכל 100 הצביע עבורנו! אולם מאחר ואחוז החסימה עמד בזמנו על 1.5, לא נכנסנו לכנסת...
עם היוודע התוצאות פרשו גבי ורפיק מהמפלגה.
בועז במקום ה-1, דן גולדבלט במקום -2, רפיק כאמור פרש, גבי חזר בתשובה ושלומי לא היה מעוניין להיות ברשימה - אם כי הוא היה פעיל במהלך הקמפיין ("לא בא לי להיות חבר כנסת", הסביר בפשטות).
עלה ירוק מקבלת כ 38 אלף קולות כשרים: יותר מהבחירות הקודמות - אך עדיין לא מספיק בכדי לעבור את אחוז החסימה...
בראש הרשימה עמדו בועז, שלומי ואוהד שם-טוב, סטודנט ירושלמי שהרשים בנחישות ובנמרצות.
עלה ירוק קיבלה למעלה מ 41 אלף קולות:יותר מאשר בבחירות הקודמות אולם שוב, לא מספיק כדי לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת.